Hey Doctor could you give me somethin'

מזמן לא פרסמתי רשומה בבלוג.
החיים באוסטרליה נכנסו למסלול.
אני עובד ממרץ 2015 בחברה אוסטרלית מקומית,
קנינו בית באיזור כפרי שאני לפעמים אומר עליו שהוא ה"כפר ויתקין של מלבורן", הילדות גדלות והכרנו חברים.
אם יש משהו שמוציא את החיים מהמסלול , זה בעיות בריאות,
וכפי שיכולתם לנחש, הציטוט שהבאתי מDr Beat , שירם של גלוריה אסטפן וה Miami Sound Machine עוסק במקרה רפואי.

לפני שלושה ימים, בעודי בעבודה, התחלתי להרגיש כאב חד בצד שמאל, שהקרין לכיוון הגב. לאור מקרים בעבר, ידעתי שכנראה מדובר באבן בכליה.
מיד עליתי על הרכבת וקבעתי עם מיכל שתיקח אותי למרפאה.
הרופא עשה לי בדיקת שתן, והפנה אותי לצילום CT ורנטגן.
הגענו למכון הצילום, מכון די חדיש, אחד מתוך רשימה לא קצרה של מכונים בסביבה שלנו, אבל היינו צריכים לחכות שעה, ולא רצינו לחכות. הגענו למחרת, הצילום בוצע, ותוך מספר שעות היה פיענוח שקבע: אבן של 9 מ"מ.

הגעתי לבית החולים מונאש, בו דפנה נולדה.
ראיתי מבנה חדש ליד בית החולים, עם פסל של שפירית ענקית על הקיר שלו – זה בית החולים החדש של מונאש.
כתוצאה ממעבר אגפי הילדים לבית החולים החדש לילדים, התפנו מיטות בבית החולים, ואשפזו אותי באחת ממלחקות הילדים לשעבר (נהניתי להיות במחלקה צבעונית יותר), עד שהחליטו להעביר אותי לבית חולים בפריפריה של מלבורן, במועצה המקומית של Casey (מעל 50 ק"מ מלב מלבורן).

מדובר בבית חולים חדש יחסית, שנבנה ב2004, וכבר עובר הרחבה נוספת.
התפוסה היתה כ50 אחוז. לכל חולה יש טלויזיה משלו.
את ההזמנה לארוחת הערב פספסתי , אז קיבלתי במקום סנדביצ'ים טעימים וגלידה ללא גלוטן.
הבוקר התחיל בזה ששאלו אותי מה ארצה לאכול בצהריים ובערב, אך מכיון שהייתי מיועד להליך בצהריים, הזמנתי רק לערב. ההתלבטות היתה בין רוסט ביף, קארי צמחוני שחששתי שיהיה חריף , וסלט האם.  הלכתי על הקארי , בתקווה שלא אהיה כבר בערב.

שעת ריסוק האבנים הגיעה. שאלו אותי האם אני רוצה לצפות ב Youtube תוך כדי הריסוק, אבל היה לי קשה לחשוב על משהו שאני מעוניין לצפות בו, ולכן בחרתי בתחנת רדיו עם שירים די רגועים – Smooth FM.

ההליך הסתיים וכעבור מספר שעות שוחררתי.
הכל היה רגוע, בנעימות, עם צוות עירני ולא עייף.
בהחלט ממליץ על בית החולים.

אור עולה בבוקר

השורה הראשונה בשירה של שושנה דמארי "אור" נבחר לפוסט הנוכחי לאור כמה שינויים שאנחנו עברנו ועוברים בצריכת אנרגיה ושימוש בנורות בבית
הנורות שיש אצלנו ב"יוניט" (יחידת הדיור) בה אנחנו גרים הן נורות הלוגן של 12 וולט, כדוגמת הנורות בתמונה הבאה:

מעבר לזה שזה יותר מעצבן להחליף אותן (וגם יקר , כל נורה כזו עולה עשרות דולרים),  לפי חוקי הסטייט של ויקטוריה , אסור לי לבצע את ההחלפה בלי חשמלאי מוסמך !

לפני שנחזור אל עניין הנורות, אספר כי במדינת ויקטוריה באוסטרליה, ואני בטוח שגם ביתר המדינות שמרכיבות את הפדרציה, יש תחרות בין כמה וכמה חברות אנרגיה בתחום הגז והחשמל, וכך יש מספר חברות שמספקות שרותי חשמל.
אני לא מתיימר להיות בקיא כל כך בנושא, אך לאור העובדה שהתשתית היא  אותה תשתית לכל החברות, אני מניח שחברות החשמל משלמות רשיון כלשהו למדינה על מנת להשתמש בתשתיות, כנראה עוזרות לה לתחזק את התשתית ומתחרות ביניהן על השרות ללקוחות וכמובן המחיר.

התחרות בין החברות על לב הצרכן עזה, והנה מספר פרסומות מוצלחות של חברה בשם "Powershop":
  
לפני מספר ימים הגיע אלינו נציג של אחת מחברות החשמל שמתחרות עם החברה הנוכחית, ואחרי שאשתי ישבה עם הנציג, הצלחנו לקבל דיל טוב יותר (שיחסוך לנו כמה עשרות בודדות של אחוזים בתשלום חשבון החשמל).

אבל פה לא נגמרו הצדדים החיוביים בתחום צריכת האנרגיה של המשפחה הקטנה שלנו.
במקביל, ממשלת מדינת ויקטוריה יצאה במבצע של החלפת נורות הלוגן בנורות LED חסכוניות בחינם.
לפני מספר ימים הגיע נציג אל ביתנו ותיאם ביקור חשמלאי מוסמך ביום רביעי לצורך החלפת הנורות.
ומסתבר, שגם ביוזמה הזו יש תחרות וכנראה שהממשלה הוציאה את פרוייקט ההחלפה לכמה זכיינים שכן אתמול ,

בזמן שנפרדתי מכמה חברים שהתארחו אצלנו,  נציג של גוף מתחרה היה ברחוב ושאל אותי אם אני מעוניין בהחלפת נורות לנורות LED על חשבון המדינה.

אחרי שתי החווית האלה, אני מקווה שנראה ירידה בחשבון החשמל,  לקראת הקיץ שיגיע עם השעות הנוספות שבהן המגזן כנראה יעבוד.

Shake it up, baby

לפוסט הנוכחי היה קשה לי למצוא כותרת.

לבסוף נזכרתי בשיר של הביטלס, Twist and shout ובשורה "Shake it up ,baby"', ותכף תבינו למה היא הכותרת לפוסט שלי.

לפני כמה ימים פגשתי חבר שומר כשרות לארוחת צהריים במסעדה הודית צמחונית בשם Gopal's .

המסעדה שוכנת בלב המרכז העסקי של העיר (Melbourne's CBD)  ברחוב Swanston ולא רחוק ממנה יש קבוצה של מסעדות ג'אנק פוד -McDonald's , KFC, וכמובן גם Hungry Jack's

לקוראינו הלא אוסטרלים, אספר שכש"בורגר קינג" רצו להכנס לאוסטרליה, השם הזה היה תפוס כבר על ידי עסק מקומי, ולכן הזכיין היה צריך לבחור בשם אחר.
ברבות הימים, נוצר פיצול בין "בורגר קינג" המקומית (קרי Hungry Jack's ) והחברה העולמית, ולמעשה כמעט ולא תוכלו למצוא פריטים זהים בין התפריט האמריקאי (למשל) לזה האוסטרלי, למעט המותג Whopper שהוא שם הקוד להמבורגרים עם קציצת הבקר.

מאז המעבר שלי הייתי ער לתחרות עסקית עזה בין McDonald's (הידועים בכינויים האוסטרלי Macca's  אותו הם אף  שילבו בלוגו בכמה וכמה סניפים  לרגל החג הלאומי יום אוסטרליה, כפי שניתן לראות בתמונה:

לבין Hungry Jack's.

לדוגמא, ב  Hungry Jack's היו מוכנים להמיר קלפי מונופול שחולקו לצורך צבירה וקבלת פרסים ב"מקדונלד'ס" למוצרי מזון אצלם בסניפים.

ל Hungry Jack's  יש אפליקציה בשם  Shake & Win אשר מאפשר לעשות Check in בסניפי הרשת, לשקשק את המכשיר ולזכות במגוון פרסים (או בחינם או בהנחה,  כאשר הפרסים הם פריטים התפריט).

אחרי הפגישה עם החבר, עברתי ליד הסניף שלהם, שיקשקתי וזכיתי בקולה קפואה.

נכנסתי לסניף, הראיתי את הזכיה למוכרת, היא קצת התבלבלה ולא ידעה מה לעשות אז קראה למנהלת. המנהלת טיפלה בזה, וקיבלתי את הקולה.

הלכתי עם הכוס ושתיתי קצת, ובסופו של דבר החלטתי לזרוק אותה לפח האשפה (בכל זאת, לא דיאט, לא זירו, ובכלל עדיף מים!) ואז נדהמתי לגלות משהו לגבי כוס הקולה והמקור שלה.

התגלית מצורפת בתמונה הבאה

וכך שוב נתקלתי בהוכחה למה הלקוח תמיד צודק, ומה תחרות עזה יכולה לחולל.

לכל אחד מהם שפה משלו ודרך משלו להגיד שלום

בשירה של נעמי שמר, "אורחים לקיץ" מתוארת התקבצות של ילדים מכל העולם בחצר ופירוט הדרך שבה הם אומרים שלום.
גן הילדים שאליו הולכות לילי ודפנה מכיל ילדי מהגרים (דור ראשון, שני ואין לי ספק שגם שלישי) מלא מעט מקומות בעולם:
א. יש שמועות ש60 אחוז מהילדים באים ממשפחות דוברות עברית
ב. יוון (קהילת המהגרים הכי גדולה מאירופה, אחרי בריטניה ואירלנד)
ג. איטליה
ד. הודו, סין, יפן

ועוד ועוד
מלבד הנחלת ערכים אוסטרלים (שירי ילדים אנגלו סכסים לדוגמא, כמו itsy bitsy spider שכנראה באמת רלוונטי לאוסטרליה) וערכים אוניברסליים

(שמירה על איכות סביבה למשל),

בגן הילדים גם מעודדים את רב התרבותיות ואת זה שהילדים יחשפו את תרבותם, אבל לא בצורה של כפיה אלא בצורה של שיתוף פעולה.

אחת מהמשימות האחרונות בגן היתה משימה שבה הילדים התבקשו לעבוד עם הוריהם על פרוייקט שיתן קצת מידע על מהיכן באו והרקע התרבותי שלהם, על ידי כתיבת כמה משפטים על בריסטול והדבקת תמונות רלוונטיות.

בתור מי שמתעניינים במאכלים שונים מרחבי העולם, החלטנו שאנחנו נשים כמה מאכלים טיפוסיים, כמו חומוס , פלאפל בפיתה וארוחת בוקר ישראלית, לצד תמונה של נתניה ממנה באנו, תמונה של ירושלים ושל מקדש הבאהאים מחיפה.

כשאוסטרלים שומעים מאין באנו ותוהים על הנופים שם, אנחנו מדגישים שהנופים המעניינים  ביותר הם אלה שקשורים בהסטוריה, ובמחינת המאכלים – אלה המאכלים הכי אהובים עלינו , ומהם גם אכלנו הכי הרבה בביקור האחרון.

אנחנו מחכים בקוצר רוח לראות את הבריסטולים של הילדים האחרים,  ולקרוא ולהחכים על הרקע התרבותי שלהם.

בנתיים, הנה הצצה לפרוייקט אותו אנחנו יצרנו :

זמן עובר, חלפה שנה

כנראה שאין כמו חג שבועות כדי לחשוב על גבינות, על גבינת רוקפור, ועל להקת רוקפור עם שירה "שוב לא שקט" שממנו לקוח הכותרת לפוסט הזה.

למעשה חלפה כבר יותר משנה מאז הפוסט האחרון, ולכן בסוג של Fast forward  (ואני מודע שיש גם כמה נקודות שהייתי שמח לעשות אולי Erase & Rewind) אציין בקצרה את ה highlights מהשנה ומשהו האחרונות:

א. כפי ש Captain America הוא ה First Avenger , לענף המשפחות המורחב שלנו (זסלבסקי/ימפולסקי/דולגופולסקי/גלוזמן/מונרו ואם שכחתי מישהו אני מתנצל) הצטרפה ה First Australian –  צאצא של תושבי קבע שנולד באוסטרליה זכאי לאזרחות אוטומטית. ב12 ביולי, בליל גשם סוער, נולדה דפנה רוז זסלבסקי.

ב. אשתי עשתה פה שני קורסים בניהול משרד ובמשאבי אנוש/בטיחות עבודה במקום שנקרא Set Solutions וקיבלה הסמכות מוכרות באוסטרליה ואף סיבסוד מהמדינה לקורסים.

ג. הגעגועים למשפחה וחברי הילדות היו קשים מנשוא, לשבת הרחק מהחברים ולקרוא על "צוק איתן" ועל מה שעובר עליהם ולא להיות איתם פיזית זה היה לא פשוט, באותם ימים התלבטנו האם לשוב לישראל או לא.
הייתי רוצה לכתוב שהחלטות דרסטיות מתקבלות על סמך דברים חיוביים בחיים, אך לא תמיד כך הדבר, ואין ספק שה Aftermath של צוק איתן, בשילוב של הרצון של אשתי למצות את החוויה האוסטרלית (שכן היא היתה בחופשת לידה ולא ניסתה בכלל לחפש פה עבודה) גרמו לנו לקבל החלטה להשאר פה עוד.

הרצון שלה הניע אותי להתחיל לחפש עבודה בכל מקום, לווא דווקא באוסטרליה על מנת להשיב את הבטחון העצמי שאבד (חייבים להבין שאוסטרליה היא אינה מעצמת הייטק, וגם למנוסים שבינינו לא יחכו כנראה הזמנות להתראיין כל שני שלישי וחמישי ב Linked-in כפי שהיה בישראל).

נקודת המפנה היתה יום ראיונות שעברתי פה במלבורן עבור ענק אמריקאי מפורסם שבא לקטוף מהנדסים עבור הסניפים שלו ברחבי העולם.

אזרחים אוסטרלים זכאים לויזת E3 לארה"ב וזו הסיבה שחברות כמו אמאזון, גרופון ואחרות באות לימי "קטיף מהנדסים" באוסטרליה. אמנם איני אזרח אוסטרלי אבל כך הצלחתי להגיע לראיונות, ובסופו של דבר התהליך עבר בהצלחה בקטע הטכני אבל ההתעקשות שלי על "או אוסטרליה, או ארה"ב או ישראל" לא הניבה הצעת עבודה. הרעיונות לא היו פשוטים , אבל "מרוענן בחומר" (שכלל גם חזרה על לא מעט דברים מהתואר) המשכתי הלאה בראיונות והתחלתי ליצור קשר (וקשרים זה הדבר הכי חשוב בתעשיה המקומית פה) עם ישראלים , וכךהתגלגלתי למקום העבודה החדש שלי.

אמנם אני עדיין בתקופת מבחן (ואני מקווה שהכל יהיה בסדר, זה משהו שהוא סטנדרטי בחוזים פה), אבל אני מרוצה מאוד מהאנשים, מהעבודה, משעות העבודה השפויות, העובדה שאני משתמש בתחבורה ציבורית ולא צריך לנהוג.

מקום העבודה נמצא בלב מלבורן, באיזור שרווי בגרפיטי אומנותי, והנה רק דוגמא קטנטנה (גם אם מורבידית משהו ) לאומנות הרחוב שיש בסביבה:

ד. התחלתי את מקום העבודה שלי 3 חודשים אחרי שחתמתי על החוזה. בזמן הזה ביקרנו בישראל ואף בבלגיה בכנס של אופן סורס (מיכל ודפנה הצטרפו). לשמחתי חלק מהוצאות הנסיעה יוכלו להיות מוכרים כהוצאות נסיעת עבודה – הטיסה לישראל היא יקרה מאוד (תלוי בעונה, בממוצע כ2000 דולר לראש עם קונקשן אחד, שני קונקשנים מוזילים, ואכן לקחנו 2 קונקשנים כולל עצירה בחזור של 3 ימים בבנגקוק במלון מדהים של מריוט שאני ממליץ למשפחות עליו.

הביקור בישראל הרגיש לי די עמוס מבחינת הנסיון לפגוש כמה שיותר את החברים ובני המשפחה.

אישית שמחתי מאוד שבני המשפחה ראו את התוספת המשפחתית החדשה.

לאלה שלא הספקנו לפגוש – נשתדל לפגוש בפעם הבאה, או שנפגש באמצע הדרך או באוסטרליה 🙂

ה. הכרנו אנשים חדשים, גם דרך העבודה שלי, גם דרך הפייסבוק וישראלים אחרים. חלקם ותיקים יותר, חלקם צעירים יותר, סוף סוף זה מתחיל להרגיש כאילו מתחילה להתגבש לה פה קבוצה של אנשים שמבלים ביחד וחוגגים חגים ביחד.

כמו אש, אש על הפנים

נתחיל בקרדיט – במסגרת המחשבות על השם לפוסט הנוכחי, חשבתי בהתחלה על "חם על הירח" , אבל ההצעה של מיכל פשוט טובה יותר.

ביום ראשון זרימת המים הפסיקה. לא היה ברור לנו למה, יצאתי לרחוב האפל, ובדיוק השכנים שלנו יצאו. זו היתה הזדמנות להחליף איתם מלים ראשונות (על הדרך להכיר זוג ראשון ממאוריציוס), ואחרי שביררנו וגילינו שיש עבודות תשתית, השכן אמר לנו שהולך להיות חם השבוע, אבל לא ידענו כמה חם הולך להיות. איכשהו יצא לנו להיות ב"קיץ הכי קר בבריזביין מזה 101  שנים (ציטוט של טים, משנת 2011). ב"סופה הכי גדולה שהיתה במלבורן מעל 70 שנה" (שנת 2010) ובעוד כמה תופעות קיצוניות, כולל השבוע – גל החום הגרוע ביותר שהיה מעל 70 שנה בעיר.

ביום שלישי [1] החום התחיל והיכה במשך 4 ימים. מנהל הסניף בחברה בה אני עובד שלח מייל לעובדים של קריאת הטמפרטורה החיצונית לרכב שלו בשעה 6 בערב – הקריאה הראתה 45 מעלות.  ולדעתי השיא היה 46 מעלות.

בלא מעט נכסים במלבורן אין מזגן.  אנחנו מברי המזל שיש להם – אבל רק בסלון. לילי ומיכל ישנו כמה ימים בסלון. אני גיליתי שכשעובדים עד מאוחר מאוד (בכל זאת, ישראל נמצאת 9 שעות אחורנית) זה כבר פחות משנה באיזו טמפרטורה הולכים לישון (תגלית חשובה לאור זה שאין מספיק מקום בספה בסלון גם לי וגם למיכל ). קניית מזגן נייד היא בהחלט משהו שאני שוקלים בחיוב לאחר החוויה המעלפת והמאלפת שעברנו.

לרחוב השתדלנו שלא לצאת, למעט קניות וכמה סידורים. התחושה היתה קשה… מלבורן היא עיר יבשה יחסית, ועדיין, בפעמים הבודדות ששהייתי באילת שגם היא יבשה, התחושה לא היתה כל כך קשה. או שאולי פשוט לא הייתי בחוץ ב45-46 מעלות. מיכל נעלה סנדלים, ובשלב מסויים אמרה לי שהיא מרגישה כאילו כפות הרגליים נשרפות. חבילות מישראל הגיעו בתזמון מצויין (תודה עופר, לירון וארז!) והגדילו את כמות הכובעים רחבי השוליים שלנו.

לא בכל החשמליות יש מזגן (ברכבות דווקא כן, ממה שיצא לנו לנסות). עופר החליט להשתמש ברכב כדי להגיע לעבודה. כמה חבל שכנראה כמוהו גם רבים וטובים החליטו לוותר על החשמליות ולהגיע ברכבים פרטיים, או שאולי זה סתם הפקקים הרגילים של מלבורן, אבל שמעתי שלקח לו לא מעט זמן להגיע. בנוסף חלק מהרכבות בוטלו (היתה שמועה שבגלל החום פסי הרכבת התרחבו קצת מה שיצר שיבושים בתנועת הרכבות).

אסף וקיקה קנו מקרר משומש, המקרר בחר להתקלקל דווקא בשבוע הנוכחי. עד שהמקרר החדש הגיע, אסף היה צריך לקנות שקי קרח על מנת לנסות להציל את האוכל בבית. כן, יש סיכון בלקנות מקרר משומש, אבל למה זה היה חייב לקרות דווקא השבוע?

ארז וענת גילו  על בשרם השבוע שהמזגן שלהם בסלון לא מקרר. על אמינות של סוכני נדל"ן פה כבר יצא לי לכתוב ולכן לא ארחיב.

 

עסקים רבים שיחררו את העובדים שלהם קודם, בחלק מהמקרים, כמו במקרה של ספק האינטרנט שעבורו חנה עובדת,  בגלל קריסת המזגנים.

בבנייני משרדים שונים היתה חלוקה של מים בבקבוקים חינם, וכך גם בבתי עיריות, כמו למשל בבית העיריה של גלן איירה (העיריה שבה עופר גר).

בגן החיות של מלבורן נתנו לאריות דם קפוא (סוג של "ארטיק דם") על מנת להקל על עומס החום שלהם.

בכלל, בכל מקום התחושה שהיתה שכל הזמן מזכירים לציבור לשתות ולהגן על עצמו עד כמה שניתן מהחום

 

במקביל לגל החום, התפתח גם גל של בדיחות פנימיות. לדוגמא – ליד הבקבוקים שהזכרתי מקודם שמו פתקים של free water . ראיתי כבר תמונות ב whatsapp של עוד מקורות של "מים בחינם" כמו אסלות, עם פתקים מתאימים מודבקים, או בחלק מהמקרים הבדיחות התפתחו לכיוון "התנועה לשחרור המים" .

ביום שישי בערב, מיכל דיברה עם נועם בטלפון. השמים כבר התחילו להיות אפורים, ופתאום התחלנו לשמוע גשם. הטמפרטורות צנחו ב20 מעלות תוך יממה. היום היתה לנו שבת אפרורית, עם 20 וקצת מעלות.

ידענו שמזג האויר של מלבורן מאתגר משהו, ועכשיו אנחנו חווים אותו על בשרנו.

שיהיה שבוע קריר ונעים לכולנו

 

[1] בהחלט יש סיכוי שאני טועה וגל החום התחיל בשני. חום כזה קיצוני משבש את המחשבה והזכרון.

שבתות וחגים

היום חגגנו כריסמס ראשון באוסטרליה, במזג אויר קיצי בטרוף  – היה ממש חם, שמיים בהירים, ולמרות שמלבורן ידועה במזג האויר ההפכפך שלה, היתה לנו תחושה שלא יהיה שינוי במשך כל היום, ואכן כך היה.

למי שתוהה למה אנחנו חוגגים כריסמס – שהמדינה שאתה חי בה נכנסת לאוירת חג חודש לפני (וזה מתבטא בתחרויות רחוב של "למי יש יותר אורות וקישוטים על הבית", בקישוטים של מרכזי הערים, נסיונות לעודד אותנו הצרכנים להוציא יותר כסף על מתנות ואוכל ועוד.), אוירת החג נספגת, ומכיון שהיה יום חופש (למעשה רוב החברים שלי פה כבר בחופש מסוף השבוע האחרון) החלטנו כמה חבר'ה להפגש. למעשה את המפגש הראשון היינו אמורים לעשות אבל ארוע רפואי (שעבר לשמחתנו בשלום) ביטל את הפגישה (שהוחלפה בארוחת ערב אצלנו עם ענת וארז) של אתמול, וכך מצאנו את עצמנו בגנים הבוטאניים של סיינט קילדה , בסביבה שגרנו בה 5 שבועות אחרי המעבר.

היה מוזר לחזור מיוזדייל המאוד "פרברית" לסיינט קילדה היותר אורבנית.

למעשה המפגש היה אמור להיות באלווד פארק, אבל בגלל שלא התארגנו עדיין על רכב, לנו היה קשה להגיע עם תחבורה ציבורית לשם (וזו שכונה אחת ליד סיינט קילדה..) ולכן המפגש הוזז (אגב, כל התחבורה הציבורית ברדיוס של איזור 1 במלבורן היתה בחינם היום)

כמעט בכל פארק באוסטרליה שנתקלתי בו יש מתקן בר בי קיו ציבורי שמבוסס על חשמל ומאפשר חימום אוכל לפרקי זמן של כרבע שעה (אם צריך עוד, לוחצים על הכפתור שוב). בגנים הבוטאניים של סיינט קילדה, המתקן היה נעול,  צריך אולי להתקשר למועצה ולבקש מפתח (סברה שהעלו שלומי ומוריה), וכבר התחלנו לתהות מה לעשות ולאיזה פארק לעבור (שכן מי אמר שבאלווד פארק או בכל פארק אחר בסביבה אין את אותה בעיה?)

לשמחתנו, המשפחה שהיתה לידינו בפארק הציעה לנו להשתמש במתקן המנגל שלהם, וכך נוצר small talk איתם, ונוצרו משחקים בין הילדים שלהם לילדים של הקבוצה שלנו. אחד הילדים שלהם התלהב מלילי. והיא מצידה גם שיתפה איתו פעולה בסוג של משחק של "קח תן" עם עלים וענפים. בהחלט אפשר להגיד שהיה שיתוף פעולה ישראלי-צפון קפריסאי (מדובר במשפחה תורכית מצפון קפריסין במקור) מוצלח, ואפילו בסופו של דבר, אחרי סרובים של נימוס (או אולי רצון לשמור על דיאטה) הם התרצו והסכימו לקבל מהקינוחים של מיכל כהוקרת תודה.

ואם בקינוחים של מיכל עסקינן – הרעיון של לא לקחת את תבניות הפרלינים שלה (לפחות 5 תבניות) התברר כרגוע מאוד . הפחד שלי מלקבל קנס בגלל מעבר על חוקי ההסגר (200 דולר) התברר כפחד לא כלכלי, שכן 5 תבניות פרלינים עולות יותר מ200 דולר באוסטרליה. נשמח לקבל משלוח מישראל של התבניות שנשארו 🙂

מיכל הכינה קאפ קייקס ושוקולד בתבניות סיליקון. אני אישית לא אהבתי בארץ קאפ קייקס עם קרם חמאה, אבל הפעם הם יצאו מעולים. כנראה שיש משהו שונה בחמאה פה מאשר בישראל, וזה מצטרף לשוני במרקם למשל של השמנת והיוגורטים, בנוסף לרכיבים השונים שאפשר או אי אפשר להשיג בסופר (מוצרים למאכלים אסיאתים – בלי בעיה, מרק עוף כמו בארץ – קצת יותר קשה.., אבל על כך כבר כתבתי).

ולסיום, משהו שאני ואסף הגולש שמנו לב אליו – אוירת החג שסובבת אותך גורמת לך לגעגועים לאוירת החג בארץ. זה מוזר בעיני משתי סיבות –

א. הרי בארץ החברים והמשפחה שלנו לא חוגגים את כריסמס!

ב. נושא החגים לא באמת היה כזה חשוב לי בארץ. עד שהכרתי את מיכל זה היה בחזקת "נחמד" ולמעשה עד שינה הכירה את אריק (ולמעשה עד שצורפנו לארוחות חג של משפחת אפק) אני חושב שהיו כמה שנים שלא ממש היו לנו ארוחות חג רציניות, וזה לא כזה הפריע לי.

כנראה שהמרחק העצום מבני המשפחה וחוסר האופציה לראות אותם בתקופת החג כן משפיע. כמו שכתבתי באחד הפוסטים הקודמים שלי – רשת חברתית מאוד עוזרת, ולמעשה היוזמה של נעם ויגאל היום והביקור של ענת וארז אתמול הם אלה שהוציאו אותי מהתחושות האלה.

לכל מי שחוגג – שיהיו חגים שמחים (בתמונה – הזוכה הצפוי לדעתנו בתחרות בבנטלי איסט)

Who's gonna drive you home tonight?

כשבאתי לחשוב על  כותרת לפוסט הזה, המשימה היתה קלה. איכשהו כלי רכב בכלל ומכוניות בפרט  תופסים מקום של כבוד במדיה. הייתי יכול לבחור למשל בשיר של דפש משנת 1987, behind the wheel, באותה מידה

יש לי תחושה שלמרות שהשיר הזה של דפש מוד יצא כסינגל , כנראה שאת השיר מהכותרת יותר אנשים מכירים.

הפעם אכתוב פוסט בנושא שכל מהגר לאוסטרליה כנראה כותב עליו, לפחות מהגרים מישראל, והנושא הוא מעבר טסט הנהיגה + כל השלבים + החוויות.

נתחיל בעובדות יבשות –

א. אוסטרליה כאמור היא פדרציה של מספר ישויות. לכל ישות שכזו יש רשות תחבורה משלה. ולכן התוכן שתקראו רלוונטי לויקטוריה, הסטייט של מלבורן . בניו סאות ויילז, הסטייט של סידני יכולים להיות שינויים.

ב. ישראל לא חתומה על הסכם עם אוסטרליה שמאפשר לאזרחים ישראלים שהם בעלי אזרחות כפולה ו/או תושבי קבע לנהוג ברשיון הישראלי לאורח זמן ו/או להמיר אותו בקלות לרשיון אוסטרלי – כלומר, אחרי תקופה מסויימת (משתנה בין סטייט לסטייט – פה בויקטוריה שישה חודשים אחרי הכניסה לאוסטרליה כתושב קבע) אי אפשר לנהוג יותר על הרישיון הישראלי (ולא חבר'ה, מ.מ.ס.י לא תופס לצורך העניין)

ג. אנחנו נכנסנו כתושבי קבע לאוסטרליה בדצמבר 2011, מתמטיקה פשוטה מראה שבמעבר עכשיו לא היינו יכולים לנהוג.

האופציות בפנינו היו כדלקמן – או לשחק אותה "לא ידענו" ולהתעלם מהאיסור, שהרי "מה , רק עכשיו עברנו לאוסטרליה, ושמענו שאפשר לנהוג  6 חודשים בהתחלה בויקטוריה" – אבל דורון, אחד החבר'ה כאן, העלה תהיה מה יקרה אם יהיה מאורע שדורש התערבות של חברות ביטוח (תאונת דרכים למשל, לא עלינו)

החלטנו לא לקחת את הסיכון ולהיות ילדים טובים. דורון ציין ובצדק שיהיה לנו מאוד קשה לחפש בתים וגן ללילי בלי רכב. הוא אכן צדק – על הגן קיבלנו המלצה מכמה ישראלים. על מנת להגיע מסיינט קילדה לגן , היינו צריכים להחליף 3 אמצעי תחבורה שונים – חשמלית, רכבת ואוטובוס. על מנת לראות בתים – זה כבר תלוי איפה. על מנת לקחת את המפתחות מהסוכנות, היינו צריכים לבלות שעה וחצי בכל כיוון בתחבורה הציבורית. (וגם על מנת לחתום על החוזה, לא קיבלנו את המפתחות במקום…)

היה די ברור שכדאי להוציא רשיון כמה שיותר מהר, ולמעשה , מפלס הלחץ בכיוון של הוצאת הנסיון על מנת שהחיים יהיו נוחים יותר, הלך וגדל.

בשלב הראשון, עברתי את החלק העיוני של שמורכב מ2 חלקים – א. מבחן אמריקאי בן 32 שאלות שעוסקותבחניה,נתינת זכות, מהירות, השתלבות בכביש וכו'. … שאלות על מבנה הרכב לא תמצאו שם

הציון העובר הוא או 28 או 29 מ32, לצערי אני לא בדיוק זוכר, אבל אפשר לברר בקלות באתר של רשות התחבורה של ויקטוריה, שנקראת vicroads

החלק השני של המבחן העיוני הוא מבחן שנקרא hazard perception test.

המבחן הזה הוא סימולציית מצבים בה רואים סרטונים  ויש להקליק על העכבר על מנת לבצע פעולה. בתחילת כל סרטון מוסבר מה ההקלקה תעשה – למשל יש סרטון שבו הרכב יבלום, יש סרטון שבו הרכב יפנה ימינה וכו.

המבחן עצמו הרגיש לי כמו שילוב גרוע במיוחד של משחק הוידאו המפורסם של סגה – אאוט ראן, של קווסט משנות ה90 ושל שיעורי אנגלית מהטלויזיה הלימודית .

ישנם 28 קטעים, וציון המעבר הוא מעל 50 אחוז (שוב, למספר המדויק – מומלץ לבדוק באתר רשות התחבורה)

מיכאל הפנה אותי לעומר – מורה נהיגה ישראלי-אוסטרלי שחי במלבורן כבר כעשור (אולי יותר). השיעור הראשון עם עומר היה מזעזע, ולא באשמתו.  בכל זאת חלפו שנתיים מאז נהגתי במערב אוסטרליה, והאיזור של סיינט קילדה/אלווד הוא כנראה אורבני מדי יחסית לחוויות הנהיגה האוסטרלית.

הרגשתי שאני ממש אחוז פחד, ולא, לא רק בגלל שהפעלתי את השפריצר במקום האיתות, השילוב של סביבה אורבנית חדשה, סימונים חדשים בכביש וחוקים חדשים, והלחץ והרצון לעבור כמה שיותר מהר בהחלט עשו את שלהם.

לשמחתי, משיעור לשיעור היתה מגמת שיפור. לאחר שעברתי את המבחן העיוני על שני חלקיו היה לי רשיון תלמיד שאיפשר לי לנסוע עם מבוגר אחראי. פה ארז ועמית סייעו מספר פעמים.

ב12 בדצמבר, בשעה 11:10 הגענו עומר ואני לסניף של רשות התחבורה שממנו הייתי אמור לצאת למבחן. מכיון שלא קניתי רכב, העדפתי לעשות את הטסט על הרכב שלמדתי עליו . לצערנו הרב גיליתי שכנראה בגלל ג'אט לאג/עייפות אחרת/סידורים/כל תרוץ אחר גם יתקבל בברכה, לא שמתי לב והטסט למעשה היה יום לפני! היה סיכוי גבוה שלמועד הבא הייתי צריך להמתין כמה שבועות, אבל למזלנו , הטסט נקבע לשבוע שאחרי, והפעם גם היה לי אישור כתוב, שכן את הפעם הקודמת קבעתי בטלפון.

בלילה לפני הטסט ארז לקח אותי לסיבוב אחרון של אימונים. אין ספק שהשעה והלחץ מהטסט שהיה אמור להיות למחרת עשו את שלהם, והיה קשה לתפקד. אני מניח שבראיה לאחור אותו ערב יזכר אצלי כאחד הערבים/לילות ההזויים ביותר שעברו עליי מאז שעברתי לכאן.

יום הטסט הגיע, עומר ואני מגיעים, למרות שהלילה לפני הטסט היה קשה (לילי התעוררה מספר פעמים ואני לא נרדמתי בגלל ההתרגשות והלחץ) הצלחתי להגיע לטסט בריכוז מקסימלי. אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה הייתי דרוך כל כך ומרוכז כל כך. השלב הראשון של הטסט כלל נהיגה באיזור שקט יחסית, כדי לתרגל פניות ותמרון חניה (או חניה ברוורס שמתחילה במקביל לרכב חונה או פניית פרסה מבוססת על 3 נקודות)

החלק השני כולל כבר יותר השתלבות בתנועה, פניה לכביש סואן יחסית ויציאה ממנו.

חשוב לשים לב לביצוע פעולת הhead check  – סיבוב של הראש לכיוון השטח המת במעבר נתיבים, בהתחלת הנסיעה מחניה .

לאחר המתנה של 10 דקות נתבשרתי כי עברתי את הטסט. הרגשתי כאילו משקולת של 100 ק"ג ירדה ממני.

המשימה הבאה בגזרה הזו – בחירת רכב וקניה.

בוקר בא ולעבודה

השבוע חזרתי לעבוד.

לא היה לנו רגע משעמם אחד מאז שהגעו , הסידורים לא תמו, עובדים על הבית החדש, ועדיין – היה טוב לחזור, ולא רק מההיבט הכספי (אוסטרליה לא מדינה זולה, וכל דולר שהוצאנו עד עכשיו ירד מהחסכונות שלנו).

הייתי בטוח שהיום הראשון שלי בעבודה יהיה יום שבו אגיע למשרד, אבל מנהלת המשרד היתה בנסיעת עבודה עד חמישי, ולכן הגעתי לעבודה ביום חמישי.

התחושה היתה מוזרה, אני עובד עבור החברה כבר 3.5 שנים (למעשה במקביל למעבר למלבורן כתושב קבע אוסטרלי, גם עברתי סניפים בחברה, אבל אני עובד על אותו תפקיד), ועדיין הרגשתי כאילו זה יומי הראשון בחברה חדשה – איפה כל דבר נמצא, איך מגיעים מהמקום שלי לשרותים, מה נהלי הפעלת האזעקה (מסתבר שלהכנס לבניין שלנו אחרי 5 וחצי בערב זה לא סיפור כזה פשוט !  )

הסניף הישראלי פרוס על 2 קומות ו2 חצאי קומות. הסניף הראשי באוסטרליה (בריזביין) גם מאוד גדול – פה, אני חושב שיש אולי 20 איש קבועים במשרד והשטח קטן יחסית. אולי כמו חצי מאחת המלאות במשרדים בישראל.

במשרד יש אנשי שיווק וארכיטקטים שתופרים פתרונות ללקוח בעיקר. יש גם כמה מהנדסי תוכנה שעובדים על תמיכה במוצרים שונים של החברה, ומסתבר שאני לא המפתח היחיד. יש פה איזה מפתח שמתעסק בקרנל ומשאבי איחסון (אם אני זוכר נכון).

חוץ משני הבחורים שיושבים לידי, מנהלת המשרד, מפתח הקרנל והבחור שלדעתי היה לבוש בחליפה הכי מהודרת,  יקח זמן כנראה לקלוט את כל השמות האחרים. יש עוד ישראלי במשרד (השמועה אומרת שאנחנו יכולים לדבר ב3 שעות, כי גם לו יש ידע מסויים ברוסית), אבל באותו יום הוא כנראה עבד מהבית.

עוד כמה דברים ששמתי לב אליהם – בישראל, הפרוייקט שעבדתי עליו הוא המרכזי בחברה. פה, היה רק בן אדם אחד שבאמת כחלק מהסמול טוק ידע לדבר על הפרוייקט, ואפילו הכיר חלק מהאנשים בו, כשאמרתי לו מה אני עושה בפרוייקט הוא גם ידע להצביע על איזו בעיה שנתקל בה שמוכרת לי היטב.

בשעת הצהריים, אנשים לא יוצאים לסושי מפנק ברמת החייל לשעה ומשהו (כמו שמלעיזי תעשיית ההייטק בישראל אוהבים להגיד) אלא קופצים החוצה, מביאים משהו למשרד ואוכלים. נכון, הייתי רק יום אחד במשרד בנתיים והיתר עבדתי מהבית, אבל שמעתי על זה מעוד חברים.

המשרד משמעותית שקט יותר מהמשרדים בישראל (וכן,אני יודע שעם הקול החזק שלי, אני הייתי אחד ממוקדי הרעש המרכזיים בקומה שלי).

ביום חמישי היתה מסיבת "לאס וגאס" (ארוע סטייל קזינו, אם הבנתי נכון) לעובדים של החברה בישראל. ביום חמישי קראתי על מסיבת הכריסמס הצפויה שלנו – 3 שעות, על חשבון זמן העבודה, בין 12 ל3. מצד אחד סיקרן אותי לראות איך מסיבת הכריסמס שלנו תראה, מצד שני – הצטערתי שלא יכולתי להיות בארוע ביום חמישי בערב.

מבחינת מקום  ישיבה – עדיין לא ברור אם אשב במיקום קבוע באופן ספייס גדול שבו יושבים מרבית העובדים או שאשב במיקום קבוע שמיועד לאורחים – פונקציה של כמה ימים ארצה לעבוד במשרד.

מיכל, ענת וארז קצת ביקרו אותי/נזפו אותי לגבי ההחלטה שלי לדבר איתם באנגלית בטלפון (הם דיברו בעברית מהצד שלהם) כשהייתי צריך להוציא שיחה אישית. אני יכול להבין למה, אבל אני מכיר אישית כמה עובדי הייטק בישראל שהפריע להם כשיוצאי חבר העמים דיברו ביניהם ברוסית בעבודה , ולכן בחרתי בגישה הזו.

המיקום של המשרד מצויין – לא רחוק מתחנת רכבת , ולא רחוק מחשמלית. למעשה ייקח לי כחצי שעה של נסיעה ברכבת להגיע למשרד, ואני יודע שאני מקטר על עליית המחירים באוסטרליה אבל אם אני משווה לתחבורה ציבורית מהבית בנתניה למשרד , זה גם יותר זול (אבסולוטית, לא רק במונחי כח קניה) , גם יותר מהר, וגם לא צריך להחליף קו באמצע. ברכב ממרכז נתניה לקח לי (עם פקקים) כ40 דקות, והיתה לי חניה במשרד. פה אין לי חניה, אבל לא מרגיש צורך להשתמש ברכב , כי התחבורה הציבורית פה (שתמיד יש מקום לשפר אותה) עדיפה על התחבורה הציבורית בארץ, לפחות לדעתי.

אני חושב שאני עדיין צריך לגבש לי תוכנית של באיזה ימים אעבוד מהמשרד, ובאיזה אעבוד מהבית, אבל כמו כל דבר פה – צריך לתת לדברים להכנס לשיגרה ולהבין מה הדבר הנכון.

Agent Smith

למי שלא זוכר, לא יודע,  היה צעיר מדי ב1999, או כל סיבה אחרת  –  הסוכן סמית' , שגולם על ידי הוגו ויבינג, היה הרע הראשי בטרילוגיית "המטריקס" של האחים וואשבסקי.

ולמה נזכרתי בסרט פורץ דרך זה? (השניים האחרים בסידרה לא משהו לדעתי) – שבוע שעבר כל הזמן קראתי/שמעתי/אמרתי – agent, the agent, contact agent וכו'.

שוק הנדל"ן, לא רק למכירה/קניה אלא גם להשכרה – נשלט ברובו על ידי סוכנויות תיווך.

הסוכן לא רק מראה לך נכסים, אלא משמש כפרוקסי שלך לאורך כל תקופת ההשכרה מול בעל הבית.

ועדיין נשאלת השאלה – למה נזכרתי בדמות הרעה מהסרט?

א. פוטושופ – עזבו אותכם מפוטושופ על תמונות של דוגמניות (או אינסטגרם על צילומים שלי ממלבורן – מה לעשות, יש פה הרבה ימי גשם, בלי זה בקושי רואים משהו כשמצלמים בטלפון) – כמות הפוטושופ שיש על נכסים פה היא פשוט מגוחכת מצד אחד ומקוממת (במיוחד אם אתה צריך להגיע בתחבורה ציבורית כי אסור לך לנהוג) מצד שני.

ב. עמידה בזמנים, פרסום מצב עדכני של הנכס – ישנם ימים בהם ניתן לראות את הנכס (או באוסטרלית –  inspection times )  – נתקלנו כבר בסוכנים שאיחרו ביותר מרבע שעה (כשמשך כל insepection הוא רבע שעה),  הם אמנם היו מוכנים להשאר אחרי זה – אבל יכול להיות שאתה כבר בדרך לראות את הנכס הבא. מעבר לפוטושופ נתקלנו במצב שבו הגענו לבית וגילינו מודעה ענקית של "נמכר".

ג. אי חזרה לטלפונים ולמיילים –  במקרים כאלה צריך לקחת הימור – יוצאים לinspection (בתחבורה ציבורית) או לא.

ד. בזמן הinspection – שקרים שונים ומשונים על מנת "להאדיר את הנכס" – ראינו כמה נכסים שחוץ מכמות הפוטושופ , זו פשוט בושה שבעלי הבית מוכנים להציג נכסים במצב הזה – קורי עכביש במצב מתקדם פלוש שהסוכן טוען שהם רק בני יומיים, שכבות של שמן לטיגון שנספגו בחלונות ובקירות המטבח, אמבטיות מתקלפות ומה לא.  הסוכנים אמרו "אלה קורים רק של יומיים" ועוד כמה תרוצים עלובים שכאלה.

ה. מתן תחושה כללית בחלק מהמקרים שאתה השוכר די אפס. אין מה לעשות, הסוכן עובד עבור בעל הבית, ובשכונות היותר נורמליות במלבורן כנראה שיהיו מספיק קופצים על הבית.

כמובן, לא כל הסוכנים מתנהגים ככה, והיו מקרים שבהם כמות הפוטושופ די מינימלית. אני מתייחס למקרה הכללי שגם הופך אותך לחשדן – דוגמא לשיחה עם מיכל – "תראי, יש פה מודעה של נכס שהראו רק את הבית מבחוץ, בטח מבפנים הוא כל כך זוועה ששום פוטושופ לא יעזור" – הזכרתי את הבית הזה, משום שאמרנו שגם ככה אנחנו בסביבה, אז יאללה, מהמרים והולכים לראות.

הגענו לבית – וכאן שימו לב – בפינת הרחוב יתכן שמספר הבית שתראו, גם כשכבר פניתם לרחוב שלכם, הוא של הרחוב שממנו פניתם. במקרה שלנו היינו צריכים להגיע ל24, אבל הבית גם נמצא ב24 ברחוב ממנו פונים. לא ראינו שלט "להשכרה" אבל במצב הזה שום דבר כבר לא הפתיע אותנו אצל הסוכנים (שהרי, הגענו לנכס וראינו שלט של "נמכר" אז באותה מידה יכול להיות שהם שכחו לשים שלט). הגענו לפני הזמן והחלטנו ללכת לרחוב ולראות איך הוא נראה . בדרך ראינו בית נחמד, עם שלט "להשכרה"  – הצעתי למיכל שנכנס לראות, הנכס מצא חן ורציתי מלא טפסים בו במקום. שאלתי את הסוכן שהראה את הבית (את הנכס המקורי  שרצינו לראות היתה אמורה להראות סוכנת) מה הכתובת – ומסתבר שזה הנכס שרצינו לראות מלכלתחילה, שהרי זה מספר 24 ברחוב שלנו, ולא 24 ברחוב ממנו פנינו !

ברגע שיש נכס שמוצא אחריך, הסיכוי שלך, אם יש לך בת זוג, למלא טפסים במקום – שואף לאפס. כמות המידע שהם רוצים, גם אם באת מצוייד עם צילומים, היא ארוכה מאוד. תתכוננו למסור מידע מפורט על המעסיק הנוכחי, הקודם וכו'. תתכוננו לתת טלפונים של איש קשר למקרה חרום, ממליצי אופי, ממליצים מקצועיים וכו'. וצריך למלא טופס כזה לכל בן זוג.

מכיון שאי סיכוי למלא במקום, ממלאים אונליין, ומעלים את המסמכים שהם מבקשים. אני ממליץ לצרף מכתב שבו אתם כותבים שאתם מוכנים לשלם שכירות לכמה חודשים מראש (במקרה שלנו – שלושה חודשים מראש),  בהעדר רקע השכרות באוסטרליה, אתם צריכים "לנצח" מתמודדים אחרים וזו אחת הדרכים לעשות את זה. יריב מסידני סיפר לי על מקרה שבו בעל בית רצה  תשלום שנה מראש, ובכלל משיחות עם אנשי סידני עושה רושם ששם המצב קשה יותר (בתחרות בין השוכרים) – בעוד אנחנו באנו עם לילי ל inspection , שמענו על כך ששלי, אשתו של יריב , עשתה בייביסיטר לילדים של זוג אחר, בזמן שהם הלכו לעשות inspections על מנת שהסוכן לא יעביר מידע לבעל הבית על פוטנציאל הנזק של הילדים (אבל כמובן שבהגשת טופס הבקשה חייבים לכתוב את גיל הילדים).

תוך יומיים קיבלנו תשובה חיובית, השלב הבא היה לנסוע לקצה השני של העיר על מנת להביא את המפתחות (ובאותו יום גם היינו צריכים להגיע לאחד ממרכזי משרד התחבורה פה, כי מיכל היתה צריכה לעשות תאוריה ). בדרך, התקשרו אליי מחברה שאפשר להזמין דרכה חיבור לחשמל, גז ומים. הם ביקשו שאוריד את השאלטר בבית. מה שאומר – לנסוע לקצה אחר של העיר (אל הבית) על מנת להוריד את השאלטר. לקח לי קצת זמן להבין שהשאלטר נמצא בגאראז' אבל המשימה הושלמה. כל זה היה ביום חמישי האחרון, שהיה יום גשום מאוד. לחלק האחרון (המסע להורדת השאלטר ובחזרה) מיכל ולילי לא הצטרפו וטוב שכך.

השלב הבא הוא למעשה קניית רהיטים (יד2 האוסטרלי, חברים , חנויות צדקה, מכירות חיסול בחנויות רהיטים, איקאה ורשתות נוספות שהן זולות יחסית, ואפילו ברחוב אפשר למצוא דברים מדהימים שאנשים פינו כי לא צריכים וכל עיריה פה מפנה בימי פינוי מוגדרים) , מילוי דוח נזק ( conditions report ) שבו צריך לפרט אם יש נזקים בבית (למשל  – ידית שבורה בדלת האחורית של הגאראז') ומשלוח של הדו"ח לסוכן. קיבלנו גם המלצות לצלם את הבית מכל כיוון בערך כשנכנסים כדי שיהיו גם עדויות מצולמות לדו"ח הנזק, וזאת על מנת להגדיל את הסיכויים שנקבל את ה bond (שטר הערבות) במלואו בחזרה.

זהו, בעוד כשבוע נעבור לבית, ביום שני אני חוזר לעבוד, לאט לאט החיים חוזרים למסלולם.